מאמר זה הוא תקציר שלי למאמר המקסים שכתבה נעמי דרום בעיתון "הארץ" ב -28/12/2012 ובו היא מספרת על סיימון ברון־כהן, אחד מחוקרי האוטיזם המובילים כיום.
ברון כהן טוען, ובצדק לדעתי, שאוטיזם הינו לא רק לקות אלא גם כישרון.
הוא מנסה להבין את האוטיזם גם דרך ההבנה של ההבדלים בין המוח הגברי לנשי וכן הוא חוקר האם יש קשר בין המקצוע שבחרו הורים לסיכוי שילדיהם יסבלו מאוטיזם.
בפרויקט שאפתני ושנוי במחלקות ברון-כהן מנסה לגלות האם הורים שלהם תכונות אוטיסטיות (גם אם אינם מאובחנים כאוטיסטים) נוטים לבחור מקצועות מסוימים (למשל, הנדסה, פיזיקה, או מתמטיקה), להתחתן עם פיזיקאים, מתמטיקאים או מהנדסים אחרים בעלי תכונות דומות – ולהוליד ילדים עם סיכוי גבוה יותר לאוטיזם.
מה ההבדל בין גבר לאוטיסט
ברון-כהן החל את עבודתו בשנות ה90 ורצה לבדוק את אחד הדברים המסתוריים בתחום האוטיזם: מדוע יש כל כך הרבה יותר גברים עם לקות מנשים. כאשר ברון-כהן חקר זאת הוא גילה להגדרתו "שהמוח האוטיסטי הוא הקצנה של המוח הגברי ", כמובן שיהיה לנו קשה לתאר הבדלים אלו מבלי להיכנס לשדה המוקשים של ההגדרות הפוליטיות המגדריות, אך ברון טוען למשל " המוח הגברי גדול יותר מאשר הנשי, אך המוח הנשי מתפתח מוקדם יותר ומהר יותר: מרכזי המוח הנוגעים לשפה ולעיבוד רגשות גדולים יותר אצלכן " מאות מחקרים בתרבויות שונות הוכיחו שבנים משחקים יותר מבנות בצעצועים מבניים כמו לגו ומכוניות, ובנות משחקות יותר בבובות”, אומר ברון־כהן, ומזכיר, לטובת כל מי שממהר לזקוף את ההבדלים לטובת נורמות חברתיות, שממצאים דומים נמצאו גם בזנים מסוימים של קופים. וכמובן, נשים וגברים נוטים לבחור מקצועות שונים – הנדסה ומתמטיקה מול מקצועות טיפוליים ."(ציטוט מלא מתוך הכתבה).
את ההבדלים בין המוח הגברי לנשי הוא מתאר על הציר שבין אמפתיה למערכתיות לרוב יכולת גבוהה בצד האמפאתי תהיה מלווה ביכולת נמוכה בצד המערכתי ולהפך. לרוב נשים מקבלות ציון גבוהה יותר במבדקי אמפתיה וגברים במבדקי מערכתיות. המוח האוטיסטי נמצא, בשני המקרים, מעבר לקצה הסקאלה של המוח הגברי "הנורמאלי"
האם צריך לרפא אוטיזם?
במחקריו האחרונים מנסה ברון-כהן לבדוק האם יש קשר בין רמת ההורמונים הגבריים שאליה נחשף העובר/עוברית בבטן אימו, לבין הסיכוי שילקה באוטיזם ועשה זאת על ידי השוואת ההורמון הגברי טסטוסטרון במי שפיר לבין תכונות אוטיסטיות (תכונות שמצויות לא רק אצל אוטיסטים, אך ריכוז גבוה שלהן עשוי להעיד על אוטיזם: למשל, נטייה להתבודדות, קשיים לשוניים ואישיות נוקשה).
המחקר מצא שככל שרמת הטסטוסטרון אליה נחשף העובר גבוהה יותר כך גדל מספר התכונות האוטיסטיות אצל הילדים. מחקר נוסף ומקיף יותר נעשה בימים אלו על ידי דגימות של נוזל עוברי מדנמרק שם עומד לרשותו מאגר של 100,000 דגימות תוצאות מחקר זה יהיה זמינות בקרוב מאד.
"אם המחקר יוכיח מה שברון־כהן חושב שהוא יוכיח, ניתן יהיה לטעון בבטחה שלאוטיזם יש (גם) סיבות הורמונאליות – מה שפותח את הדלת לשלל אפשרויות. ברון־כהן מסתייג מהרעיון של אבחון לאוטיזם טרום־לידה, למרות שאם ממצאיו יוכחו כנכונים, יכול להיות שהם ישמשו גם לפיתוחים כאלה על ידי מדענים אחרים." (מתוך הכתבה)
תוצאות עלו מעלות שאלות מאד קשות ומרכבות: למשל האם בעתיד יפתחו תרופות כדי לטפל ברמת הטסטוסטרון כדי למנוע אוטיזם? כוהן מדגיש שאין זו כוונתו. אם נשנה את רמת הטסטוסטרון אולי נפחית את כמות האוטיזם אך אנו גם עלולים לפחית את העניין במתמטיקה או פיזיקה. השאלה השנייה שעולה, שהיא בעיני חשובה יותר, היא במה אנו מטפלים? הרי יש תנועה גדולה מאד של אוטיסטים אשר אינם רוצים שיטפלו בהם, הם רוצים שיקבלו אותם כמו שהם,הם מספרים שהאוטיזם מעניק להם אפשרות להסתכל על העולם אחרת. האם אנו צריכים שכולם יהיו אותו דבר? האם יש משהו רע במוח גברי מוקצן? אולי אם נאפשר לאוטיסטים לחיות בלי לשנות אותם העולם יהיה טוב יותר? לא יודע , אבל המחשבה שתהיה אפשרות לגלות בזמן ההיריון אם יולד ילד אוטיסט ובגלל זה יעשו הפלה ואוכלוסייה שלמה של אנשים לא היית נולדת מעוררת בי חלחלה.
מה שברון־כהן מציע הוא בעצם דרך חדשה להסתכל על הליקוי. “יכול להיות שעל ידי מחקר אוטיזם נוכל ללמוד על טבע הכישרון. לכאורה, אין קשר בין כישרון מדעי לאוטיזם, אבל אם מעמיקים אפשר למצוא קשר מאוד בסיסי. אם יש לך ילד אוטיסטי, ויש לו אינטליגנציה גבוהה יחסית, בלי עיכוב בלימוד שפה – אולי לאוטיזם יש גם יתרון? אולי זה מקנה להם הבנה טובה יותר של מתמטיקה, או של מדע? הרי תמצית המדע היא להבחין בדפוסים שאחרים לא הבחינו בהם”. (מתוך הכתבה)
כמובן שתיאורים אלו מתאימים בעיקר לאוטיזם בתפקוד גבוהה אך ברון כהן מסביר שכיום כ50% מהאנשים שמאובחנים כאוטיסטים הם בעלי מנת משכל גבוהה ממוצעת ויותר. להם מציע ברון כהן תחומים כגון: פיזיקה כגון פיזיקה תיאורטית, מתמטיקה, או הנדסה, שדורשים רמת מערכתיות גבוהה ואינם דורשים אמפתיה גבוהה.
זווית נוספת לכך אפשר לקבל מבריאן יוז יזם היי-טק ובוגר MIT שבנו אובחן רק בגיל 13 כבעל תסמונת אספרגר ועל אף שהיה בעל אי-קיו גבוה במיוחד לא הסתדר בבית הספר.
בהרצאה של מומחה לאספרגר שיוז נכח בה, העיר המרצה: “כשאני מרצה באוניברסיטה, אני משחק קטן שאני קורא לו ‘זהה את הפרופסור עם אספרגר’ – אלא אם כן זו פקולטה להנדסה, ובמקרה הזה המשחק הופך ל’זהה את הפרופסור בלי אספרגר’”. הערה זו ושיחות עם בוגרי MIT גרמו ליוז להבין, שרבים מהקולגות שלו סובלים, אם לא ממש מאספרגר, מתסמינים דומים להפליא, ולגבש את המסקנה הבאה: “ההיפותזה שלי היא שהמצב ה’לא נורמלי’ בשם סינדרום אספרגר דומה ביותר לתפקוד ה’נורמלי’ של מוח של מהנדס”. (מתוך הכתבה)
ברון כהן רוצה לבדוק האם הנטייה שלנו לבחור בבני זוג הדומים לנו משפיעה על הסיכוי להוליד ילד אוטיסטי, שכן מחקרים הוכיחו כבר כי אנשים עם דיכאון או עם תסמונת דו קוטבית נוטים להינשא לדומים להם ולכן התזה של ברון היא לבדוק האם גם כאשר שני אנשים שניחנו בנטייה למערכתיות (נטייה אשר אפשר לזהות על ידי המקצוע שבחרו) יולידו ילדים בעלי סיכון גבוה יותר לאוטיזם?.
ברון־כהן החליט לחקור את איינדהובן לאחר שקיבל דיווח מהורים שגרים באזור, על שיעור גבוה של ילדים עם הליקוי. הוא מצא כי ילדים שחיו בעיר היו בסיכון גבוה פי שניים עד פי ארבעה להיות מאובחנים כאוטיסטים, יחסית לילדים בשתי ערים הולנדיות בגודל דומה. לכאורה, יש כאן הוכחה לכך שהורים בעלי נטייה גבוהה למערכתיות (שנוטים לעבוד בהיי־טק), יולידו יותר ילדים אוטיסטים. אך המחקר ספג גם ביקורת – בעיקר כי ברון־כהן לא ציין את גיל ההורים ורמת ההשכלה שלהם, נתונים שנמצא קשר ביניהם לבין שיעורי האוטיזם של הילדים. מחקר שנעשה בקליפורניה ב–2010, לא מצא ריכוז של ילדים מאובחנים סביב עמק הסיליקון, אלא סביב אזורים שבהם חיו הורים משכילים, שאולי נטו לאבחן יותר את ילדיהם. (מתוך הכתבה).
וזה שוב מחזיר לשאלה שגם עולה בכתבה "לרפא או לחבק", אני נזכר בדיאלוג שהיה לי עם קולגה ששנינו מטפלים באותו מטופל (סוגיה ששווה התייחסות בפני עצמה) האם הוא חושב שהמטופל בכלל רוצה וזקוק לקשרים חברתיים נוספים על מה שיש לו. האם לאדם שאין חברים כלל או חבר אחד שאיתו הוא נפגש אחת לחודש יש בעיה? האם באמת הטבע האנושי דורש חברה ? אז נכון שבטבע האדם לאורך כל חייו היה חייה חברתית ובזכות כך (אך לא רק בגלל זה) הצליח לשרוד ואנשים בעלי יכולות חברתיות מפותחות יצלחו הרבה יותר בחיים מאשר כאלה שלא, אך האם זה נכון לכולם? והאם זה נכון גם כיום בסביבה הממוחשבת והטכנולוגית שאנו חיים בה?
האם כאשר אנו רואים אדם שהוא לבד כל הזמן אנו עצובים עבורו בגלל האמפטיה שיש לנו(היכולת שלנו להיכנס לנעלי האחר) אך בו בזמן אנו אמפאטיים עליו דרך המשקפים שאנו לובשים ("מי שאין חברים הוא יהיה מסכן ועצוב כל חייו").
לסיום אופטימי אני מצטט את מה שברון־כהן מציע על דרך חדשה להסתכל על הליקוי. “יכול להיות שעל ידי מחקר אוטיזם נוכל ללמוד על טבע הכישרון. לכאורה, אין קשר בין כישרון מדעי לאוטיזם, אבל אם מעמיקים אפשר למצוא קשר מאוד בסיסי. אם יש לך ילד אוטיסטי, ויש לו אינטליגנציה גבוהה יחסית, בלי עיכוב בלימוד שפה – אולי לאוטיזם יש גם יתרון? אולי זה מקנה להם הבנה טובה יותר של מתמטיקה, או של מדע? הרי תמצית המדע היא להבחין בדפוסים שאחרים לא הבחינו בהם”.
לכתבה המלאה אפשר לקרוא כאן
אשמח לקרא כאן מחשבות ותגובות
