מצאתי כתבה מעניינת מאוד, שאמנם נרשמה לפני כחמש שנים, אך עדכנית מאוד ונוגעת בכל זמן. הנושא עליו מדברת הכתבה מעסיק אותי עד מאוד כמטפל, ואני בטוח שגם את המשפחות היא מעסיקה, אפילו יותר. הכתבה מדברת על דרך להסתכל על האוטיזם כלקות או מחלה, או להסתכל עליו כדרך חיים שונה ולגיטימית.
לרמת התפקוד יש כמובן תפקיד מאד משמעותי בכך (דבר שבצער הכתבה מתעלמת ממנה). מן הסתם, ככל שרמת התפקוד יורדת, הצורך בסיוע הולך ומתגבר, ולהפך אדם לו לקות מינורית, גם אם אובחן על הספקטרום של ה – ASD, יכול להתנהל עם מינימום של תווך ועזרה חיצונית.
הכתבה מספרת, לדוגמא, את סיפור חייו של אוח, בן 37 נשוי עם ילד, חי במקום מאוד מבודד מוקף בחולות הדרום מרוחק מכל אדם. זו דרכו של אוח להתמודד עם הקושי שלו עם אנשים וחברה אך עדין להגיע לסיפוק אישי עבורו, הוא מספר על היאוש שלו להבין אנשים אחרים לדעת מתי הם מתענינים בו ומתי משעמם להם הנאומים שלו… הוא לא ידע למשל, עד לפני שנתיים, אז אובחן בנו כ – ASD, מה לקותו. עד אז חשב על עצמו שהוא שונה ומוזר, אז נראה היה לו נכון לספר בכנות לאחרים על אנשים דומים לו שסיימו את חייהם בצורה מאוד עצובה. סוגייה זו גורמת לי כמטפל להרהור רב ולשאלה המתבקשת: האם האדם מרגיש סובל בחייו בגלל הקשיים החברתיים שלו ??? או שהוא שמח בחלקו אך משפחתו עצובה עבורו על שאין לו חברה..
כמטפל אני פוגש לא מעט משפחות שחוות קשיים בגלל בן משפחה שהוא נטול חברים ולזה מצטרפים רגשות שליליים. אך כאני פוגש את האדם המדובר, אני מגלה אדם השמח בחלקו ואינו שואף לקשרים חברתיים. וגם כאן עולה הסוגייה האם באמת טוב להם? או שאולי הפחד מהלא מוכר, ומחוויה מתסכלת בעבר, הנחתה קו חשיבה זה.
מצד שני, אני נפגש לצערי גם עם מטופלים, בעיקר מעל גיל עשרים, אשר התייאשו מאוד מייצרת קשרים חברתיים, שכן בעברם לא היתה להם דמות מתווכת וידע על הקושי שלהם. כיום, הם רוצים חברה, אך נואשותם מקשה עליהם להתמודד עם כמויות האנרגיה הנדרשות כדי לבנות קשר משמעותי, ולשמר אותו.
הדבר המשותף לשני המתמודדים עם הלקות היא עדין שהם מרגשים שעבור החברה הם צרכים להשתנות, או כפי שהסביר לי אחד המטופלים שלי "אני מקולקל ". ההתמודדות החוזרת ונשנית של האנשים עם החוויה שהם לא מתאמים לחברה שהם "מקולקלים", לא מובנים או לא מבינים היא מאוד מאתגרת אם לא קשה, ודורשת מהם כוחות נפש גדולים להתמודד יום יום עם המציאות שאינה מקבלת אותם כמו שהם.
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1421555
