בקשר

כתבות רבות נכתבו בשנים האחרונות לגבי העליה הגדולה במספר המאובחנים  על הקשת האוטיסטית במדינת ישראל. התבשרנו בצער רב שהגענו ל 1 ל 100 ילדים. המלחמות האין סופיות שההורים עוברים על מנת לקבל את הסיוע שמגיע להם,  לא נשמע מספיק בכלי התקשרות הרבים.

השבוע פורסם בעין השבעית של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף עם המסלול האקדמי למכללה למנהל מאמר מרתק.

המאמר מעלה בצורה מאד נהירה את השאלה האם יש שינוי במספר האוטיסטים או יש שינוי ביכולת לאבחן ובקריטריונים לאבחון.

שאלה נוספת ומעניינת שמעלה המאמר היא האם יש קשר בין המצב הכלכלי לאבחון, שכן הכתבה מצטטת מתוך הדוח  של משרד הרווחה שאומר "בעוד שבאזור תל-אביב והמרכז רשומים 12 אוטיסטים לכל 10,000 נפשות, שיעורם של האוטיסטים המאובחנים באזורי הפריפריה נמוך הרבה יותר (6.7 בחיפה והצפון, 8.4 בבאר-שבע והדרום, ו-8.9 בירושלים). "

יש לציין, מה שלא נכתב בכתבה, שגם בלקויות למידה ישנם הבדלים עצומים בין מספר הילדים עם לקויות למידה באזור תל אביב למול אזורי פריפריה.

אני יכול לומר על עצמי שאני לקוי למידה אך כאשר הייתי ילד להיות לקוי למידה הייתה קללה גדולה ולוותה בהסתרה רבה היום אנו עדים ליצאה גדולה מהארון של אנשים בעלי לקויות למידה שאינם מסתרים זאת יותר. ואולי וכך לפחות גם תקוותי מתרחש תהליך דומה עם אוטיזם.

כמובן אי אפשר להתייחס ללקויות למידה כמו לאוטיזם אך אפשר להסתכל על שניהם כמרחב התנהגויות וקשיים אשר נמצאים בחברה אשר יש בהם גידול עצום בשנים האחרונות. ובזכות הטיפול והאבחון מתאפשר לתת לילדים/נערים/בוגרים איכות חיים גבוהה הרבה יותר מאשר בעבר.

אתה הכתבה המלאה אפשר לקרוא כאן